שטח סטרילי

מה יש למכוניות לחפש שם?

ממש בפתח גן הילדים? בצמוד לשער בית הספר?

אפילו היו אלו חגות באזורים הללו בחן ובקלילות. לא גודשות, לא סותמות את האזור, לא צובעות אותו כולו ומסתירות מהעין.

אני מדמיינת את שלבי התכנון. מרחיבים לעוד מפרץ , לעוד נתיב. אולי ההרחבות האלו מבטיחות (על הנייר) מן זרימה קלילה ונעימה של התנועה. אלא שהנחת המוצא צריכה להיות שונה וגישה ברכב למקומות אלו הגיוני שתהיה למי שבאמת צריך אותה ולעתות חירום.

לא מזמן קראתי את המסמך: ערים מוטות הליכה שכתבו יודן רופא ויואב לרמן. אחת הנקודות שפגשתי בטקסט החשוב הזה היא האפשרות לסגור רחובות בית ספר לתנועת כלי רכב בשעות הבוקר והצהריים. מה שאומר שבזמן שתלמידים מגיעים או עוזבים אין אפשרות לנוע ברחובות אלו במכוניות.

אני מאוד מתחברת לרעיון הזה והייתי שמחה לראות התחלה שלו בישוב זה או אחר בישראל. בעולם, מסתבר מקריאת המסמך, הדבר כבר קורה.

השאלה שאני שואלת את עצמי היא האם זה יכול לקרות גם מלמטה? בישוב בו אני גרה עד לפני חמש שנים אירועי התרבות התאפיינו בתועפות של כלים חד פעמיים. כיום זה לחלוטין לא המצב. אין בכלל כלים חד פעמיים באירועים.

שילוב של סוג הכיבוד שמגישים עם עבודת הסברה הביאו אותנו למצב שכאשר מסתיים אירוע אנחנו מוצאים את עצמנו עם דלי יפה של קליפות ושאריות מזון שיגיע לאחד הקומפוסטרים ומעבר לו שקית קטנה של אשפה. אין סכו"ם חד פעמי, אין צלחות וכוסות.

ההבנה של הנזק שמביא איתו השימוש בכלים החד פעמיים בהחלט הובילה למהפך בתחום הזה באירועי התרבות שבחלקם אנשים אף מביאים אתם את הכוס או הקערה מהבית.

כלי רכב שעוצרים ליד מוסד חינוכי הם בגדר מפגע כפול ומכופל. יש כאן זיהום רעש, זיהום אוויר ומעל לכל אלו יש כאן כמובן גם גורם חזק של סכנה.

צדי המדרכה ליד גן הילדים היו צריכה להיות מזמן שטח סטרילי. חפים לחלוטין ממכוניות. אני חושבת שבכל פעם שיוצרים תוכנית שמנסה לפתור את הגודש והצפיפות על ידי מסלולים כאלה ואחרים, על ידי המצאות מסוג: "נשק וסע" רק מחמירים את המצב. רק משלימים עם היותו של האבסורד.

כפועל יוצא, כמובן שהקמת מוסדות חינוך בלב שכונות נתקלת בהתנגדות עזה של התושבים. הם מיד רואים לנגד עיניהם את פקקי התנועה שמתרגשים על הרחוב שלהם. ומכאן רק נסללת הדרך ליצירת איים של מוסדות חינוך. הפוך לעירוב שימושים, הפוך לעירוניות בריאה.

ומילה על מה כן ולמה גם אם לא היה גודש צריך להגיע ברגל. כי תלמידים הולכים הם תלמידים שהתחילו את היום שלהם בתנועה. לא הגיעו לכתה מתוך ישיבה. התנועה הזו חשובה עד הכרחית למצב רוחם, לבריאותם, לרווחתם.