חברה גרה בהולנד כעשרים שנה הקיץ הזה דומה - כך היא אומרת - לקיץ בישראל אנשים לא מזכירים את משבר האקלים זה הזמן בשנה שכל רגע בו מתכתב עם הליכה. ראשון בספטמבר והשאלות שעולות לגבי הליכת ילדים לבית ספר. מצד אחד עבור מי ששייכים לדור שהלך ברגל לבית ספר להיזכר כמה הדרך היתה משמעותית. משמעותית אף יותר מיום הלימודים. ואז להכיר בכך שכיום זה לא אפשרי ולתהות איך הגענו למצב הזה. מצב בו בתי ספר מתהדרים בפרוייקט נוסח "נשק וסע". הילד מגיע עד לשער חגור במושב האחורי, הורה מתנדב מסייע לו לצאת

בעלי ואני מסיעים את אבי למפגש ותיקים. בעלי נוהג, אבי לידו, אני יושבת מאחור. עד כאן הכל טוב. הוא ייפגש עם אנשים בגילו. יחד יבלו שעת בוקר קלה. בפטפוט ובהעלאת זיכרונות מהעבר. המפגש מתקיים במרכז הישוב בו הוא גר. הישוב בו עברו עליו מרבית שנותיו. אין סיכוי לחנות. אין סיכוי לעצור. לבסוף כשהתיישב בחדר זה היה אחרי עצירה במקום אסור לעצירה, ירידה מהרכב תוך הסתכנות והפרעה מוחלטת לכולם ולהכל. מבצע שכרוכים בו לא מעט יזע ודמעות (טוב שהסתיים בלי דם). זה אזור שאני מגיעה אליו אך ורק ברגל ולכן

כשילדי היו צעירים ספריו של אסימוב נכנסו לביתנו ויצאו ממנו בהתמדה. אני זוכרת את עצמי מחזירה לספרייה העירונית ספרים ששאלו ממנה כשהיו חיילים. אני רואה את ספרי אסימוב שקנו כשאני מנקה אבק ממדף הספרים. שמעתי אותם מדברים על אסימוב. שמעתי את ההתפעלות בקולם. לא קראתי. מדע בדיוני או בלשון העכשווית מדב זה לא סוג הספרות שאני קוראת לרוב. קראתי בהנאה עצומה את הספר המערה של סאראמגו. האם אפשר לשייך אותו לסוגה הבדיונית? ולמה ממנו נהניתי כל כך ואת אסימוב אני כמעט שלא מנסה? בכל מקרה לכל כלל יש

מה יש למכוניות לחפש שם? ממש בפתח גן הילדים? בצמוד לשער בית הספר? אפילו היו אלו חגות באזורים הללו בחן ובקלילות. לא גודשות, לא סותמות את האזור, לא צובעות אותו כולו ומסתירות מהעין. אני מדמיינת את שלבי התכנון. מרחיבים לעוד מפרץ , לעוד נתיב. אולי ההרחבות האלו מבטיחות (על הנייר) מן זרימה קלילה ונעימה של התנועה. אלא שהנחת המוצא צריכה להיות שונה וגישה ברכב למקומות אלו הגיוני שתהיה למי שבאמת צריך אותה ולעתות חירום. לא מזמן קראתי את המסמך: ערים מוטות הליכה שכתבו יודן רופא ויואב לרמן. א

בחזור מהכנס בעתלית אני מאחלת לעצמי נסיעת רכבת/אוטובוס/הליכה או צירוף כזה או אחר שלהם שיתחבר לטרמפ ביציאה מהכנס עם אחד המשתתפים. האווירה בכנס, העיסוק בהתניידות, ובעיקר הצורך לאוורר את הראש ולהיפרד מעודף אנדרנלין הולידו את הרצון הזה. דווקא כן להתגלגל בדרכים, דווקא כן לחכות בתחנה ושייקח זמן. ואז גם לשבת באוטובוס ומול רעש המנוע לעכל את היום הזה שהתפוצץ מתוכן, ומלימוד ומדיאלוג. מהכנס הזה למדנו את ההשפעה שיש לחלל על טיב ההתרחשות שמתקיימת בו. התארחנו במועדון שכונתי וותיק וקטן, טובל